יומן מסע אישי פראג

בדיוק היום לפני שבוע חזרנו מפראג. במשך הימים הקרובים אעלה יומן מסע אישי, שמספר את מה שעבר עלינו, דרך העיניים שלי (יש לי צילינדר).
מזהיר מראש – תהיה כאן ציניות, ביקורת, הומור. אין כל כוונה לפגוע וסליחה מראש אם מישהו יפגע.
מי שרוצה לקחת מכאן המלצות, טיפים, רעיונות – יש להתייעץ עם רופא, לפני השימוש.
הטיול היה בין 30/9 עד 6/10.
—————–
פראג.
פרק 1 – יציאה והגעה.
לילה. לא ישנו כמעט. בסביבות שתיים יוצאים לכיוון השדה. ארבעה אנשים, שלוש מזוודות, שני תרמילים וטרולי אחד, דחוסים במכונית.
בשעות האלה, כמו בכל השנה האחרונה, תל אביב נראית כמו אתר חפירות בלתי נגמר. רוב הכבישים חסומים. אפילו הוויז חסר אונים, מפסיק לשתף פעולה ובסוף קורס בהפגנתיות. אני נאלץ לאלתר. אחרי שעקפנו את כל גוש דן, כמעט, הצלחנו לברוח מהעיר וכעבור מספר קטנות נכנסנו בשערי נתב"ג.
הרכב נשאר להמתין לנו בחניון לטווח ארוך. שבוע כאן משתלם יותר משתי נסיעות, הלוך ושוב, במונית.
לפני הדלפקים של אל על משתרכים שני תורים. הראשון ארוך כמו הגלות. השני, למרבה הפלא, קצר ביותר, אליו אנחנו מצטרפים. שלושים וארבע דקות מרגע שדרכנו במקום אנחנו כבר עם זרם הצוהלים לדיוטי. עכשיו יש "לשרוף" מעל שלוש שעות. סיבוב קצר ומובן לי הרעיון הכללי. אני מתמקם בפינה, מחבר את הנייד ופורש לי לעולם וירטואלי שכולו טוב. זוגתי והילדים נבלעים באחת החנויות. הם יכולים לעבור לגור במקום.
עולים לטיסה. עיכוב קל של 17 דקות ואנחנו באוויר. עייפים. נרדמים. מתעוררים כשהדיילת מניחה מולנו כריכים עטופים בניילון עבה ומחוממים יתר על המידה. דבר מה לא ברור נאכל בחלקו. אני שם אוזניות, עוצם עיניים ונרדם שוב.
פעמון להדק חגורות מעיר אותי. רחש והתרגשות בחלל הבואינג 737 חותכים את האוויר הדליל של הצינור המתכתי המעופף. לא חולפות שבע שניות וחסרי אוריינטציה פותחים במחיאות כפיים, עוד לפני שהגלגלים נוגעים במסלול.
נהג עם שלט מקבל את פנינו ומוביל אותנו דרך גשם אנגלי מעצבן. רק לפני ארבע שעות הזענו בשלושים ושלוש מעלות בצל וכאן כבר כמעט צהריים ובחוץ שבע מעלות בשמש, שמכוסה בעננים עבים.
לפתח שיחה עם הנהג אין סיכוי. האיש לא מבין מילה באנגלית ורק מחייך, קורע את הכביש ועוקף רכבים מימין ומשמאל, כמו היה זה קטע מרדף מסרט מתח מזרח אירופאי, משלהי שנות השבעים.
בחריקת בלמים הוא עוצר מול המלון. למרות שהשעה, לפי שעון מקומי, אחת עשרה והצ'ק אין רק בשתיים, החדר מוכן.
פקידה חצי נחמדה, שגם השליטה שלה באנגלית לא עולה בהרבה משל הנהג, מבצעת רישום ושולחת אותנו לקומה שש, האחרונה בבניין, לחדר שמתגלה כסוויטה דו חדרית די גדולה ונוף של גגות אדומים, שמזכירים קוביות של לגו, וצריחים, שמזכירים צריחים.

—
פרק 2 – היום הראשון. התאקלמות.
המלון, מסתבר, נמצא ב'זונה 1', כך כתוב על שלט בפינת רחוב. שזה בתרגום חופשי 'אזור 1'. פראג מחולקת לרובעים ואנחנו בהכי מרכזי, קרוב להכל ומרחק הליכה למה שחשוב.
אז יצאנו להליכה. שזה נחמד באופן כללי, רק שהרחובות מרוצפים באבנים וזה די שובר רגליים, בעיקר לאנשים שלא רגילים לכך. אבל נראה לי שאנחנו מסתדרים לא רע. זה מה שחשבתי, עד שהתחילו לי זרמים ברגל ימין, שהלכו והתגברו ככל שצברנו מרחק.
הוחלט על הפסקה. לנוח. להתרגל לתוואי השטח ועל הדרך להתענג על קפה ראשון בארץ זרה.
בפראג מיד כשיוצאים לרחוב שמים לב שכל כמה מטרים יש סניף של סטארבקס האמריקאי, הקפה המגעיל ביותר ששתיתי בחיי. בין לבין אפשר למצוא את קוסטה, התשובה הבריטית, עם הגירסה המגעילה משלהם. הדבר היחיד הטוב שמצאתי ברשתות האלה זה השירותים. אם מתעלמים לרגע מניקיון והיגיינה, הכניסה אליהם חינמית ליושבי המקום, בניגוד לשאר המקומות בהם נדרש תשלום.
אחרי אתנחתא קומית עם קפאין גרוע וריקון השלפוחית, ממשיכים הלאה ובלי לשים לב מגיעים לכיכר ואצלב. על סוס ברונזה יושב בכבודו ובעצמו ואצלב הראשון. מאחוריו המוזיאון הלאומי. לפניו שדרה רחבה, מלאה במאות אנשים, עשרות חנויות ממותגות, רגילות, משונות, מיותרות ופריימקס, בקושי אני מצליח לשכנע את החברה לא להתחיל את החופשה עם שופינג. המצב די שברירי ועדין. מילה לא במקום ונמצא את עצמינו מתמגנטים למותגים.
פראג נראית כמו עיר אירופאית רגילה. נהר גדול חוצה אותה כמו בפריז או לונדון. מבני אבן ישנים והיסטוריים ופסלים, מלא פסלים, כאילו כל מי שחי כאן מקבל עם מותו מונומנט משלו.
אבל בניגוד לערים המוזכרות בפסקה קודמת, יש כאן תחושה של עצבות. עם כל היופי הקלאסי משהו כאן מרגיש לי כבוי. אין את השמחה, כמו שחוויתי במקומות אחרים. אבל מה שכן יש והרבה, זה קיורטושים, כאילו לפצות בבצק, שמרים וסוכר, צרובים על אש פתוחה וממולאים בעוד ממרחים מתוקים, שמסכנים את הזוללים בסכרת מסוג 2.
שמש קרה ושמיים כחולים מעלינו. סמטאות מסביבנו. תיירים מכל העולם בדרכינו. תמונות מתועדות במצלמותינו. מפה לשם הגענו לקניון פלדיום. דוכני בגדים, מזון, משקאות, מזכרות, שטויות, בחוץ. בפנים חנויות בגדים, מזון, משקאות, מזכרות, שטויות, רק יותר ממותגות. שוב פעם אני משתמש בכל הכלים העומדים לרשותי, והם לא רבים כלל וכלל, למנוע מסע קניות ספונטני. ההצלחה חלקית. בזכות עייפות ושעות רבות ללא שינה, יצאנו עם שקיות בודדות וחשש שבימים הבאים לא אוכל לעצור את הצונמי.
—
לפני שמגיע פרק נוסף, אני חייב להתייחס למספר תגובות שקיבלתי בפרקים קודמים. כפי שציינתי בפתיחת היומן, המסע הוא אישי, בו אני מתאר איך ומה עברנו בפראג, דרך העיניים שלי ושלי בלבד. אין כאן טיפים או עצות. יש כאן הומור (גם עצמי) ולא מעט ציניות. זה הסגנון. ככה אני כותב.
זה סיפור שלי, של משפחתי. ככה חוויתי, ככה הרגשתי, זה מה שראיתי ואת זה העליתי בכתב. חוץ מזה, זה רק סיפור. אם טוב או לא זה כבר עניין של טעם.
ועכשיו נמשיך בטיול.
………………
יומן פראג.
פרק 3 – היום השני. מגלים את העיר.
חדר אוכל של המלון ממוקם בקומה מינוס אחת, במרתף של פעם, בו היו מאכסנים מזון או משכנים ומענים אסירים. מכריחים אותם לאכול נקניקיות נוטפות שומן, ביצים קשות שלא שהו במים קרים ועכשיו לא ניתן להוריד מהן את הקליפה, גבינות בעלות אחוזי שומן בלתי הגיוניים, בשר רווי כולסטרול וריבות מוגזמות במתיקותן. בקיצור, מזון מסכן חיים, או במילים אחרות – ארוחה בוקר סטנדרטית במחוזות אלה, כמו זו שחיכתה לנו כאן. אם נתעלם לרגע מהאינקוויזיציה והשלכותיה, היה דווקא טעים. מה גם שלמרבה ההפתעה אני מוצא מאחורי מגש לחמים, רבע עגבנייה ושתי פרוסות מלפפון. כך שמבחינתי אפשר להתחיל את היום.
כשמדברים על פראג כמעט תמיד מזכירים את הצריחים הרבים שלה. לא ברור לי למה צריכים כל כך הרבה צריחים. גם לא ברור לי למה כל הפסלים בעלי מבט קפוא, רציני ולעיתים מאיים. לא ראיתי שום פסל מחייך, שלא לומר צוחק, שלא לומר מסביר פנים לתייר. כמו המקומיים, שלא יודעים מילה באנגלית, עונים בצ'כית ומתעצבנים כשלא מבינים אותם.
לעיתים נראה כאילו הם אוהבים תיירות אבל לא תיירים. אפילו השלטים שעל החנויות, קרנות רחוב, כיכרות ובכלל, הכל בשפה מקומית בלבד. עכשיו לך תחפש תרגום בגוגל. ואם כבר גוגל אז הכי טוב המפות שלו. בעזרתם אנחנו מצליחים די בקלות לפענח את הטופוגרפיה.
נהר הוולטאבה במרחק הליכה של שמונה דקות ועשרים ושבע שניות מהמלון. עכשיו בהיר. בהמשך צפוי גשם, אז מנצלים את הבוקר לטיול רגלי. כיוון שהיום שבת וכמו בכל שבת מתקיים על גדות הנהר שוק איכרים צבעוני, ריחני ומלא אנשים, פנינו לשם.
במים שטים ברבורים. אם הייתי האנס כריסטיאן אנדרסן אולי הייתי מתפעל מיופיים. בעיניי, למרות שהתברר בסופו של דבר שלא מדובר בברווזון, הוא עדיין עוף מכוער. הדבר היפה ביותר אצלו זה המעוף. בכל השאר הוא לא מלך היופי, בלשון המעטה.
ואם כבר עופות, אז בשוק מפוזרים לא מעט דוכני מזון. רובם של בשר. אחרים של פירות, ירקות, גבינות, ביצים, מאפים. בהמשך גם בגדים, עבודות יד ויצירה, בעיקר מעץ.
על סירה ישנה וחלודה, שיצאה לפני שנים ממעגל תעסוקה, יש פרטי לבוש יד שניה או שלישית או לך תדע איזו, ואביזרים משומשים, משופצים, מתוקנים, או חסרי תועלת. אבל בסך הכל האווירה כאן נחמדה ואפשר להתחמם ליד התנורים המעשנים. אבל לפני שגם אנחנו הופכים למעושנים, ממשיכים צפונה, לאורך הנהר.
בדרך פוגשים את ג’ינג’ר ופרד, או הבית הרוקד, או העקום. נחמד, יצירתי, בהחלט שונה ובולט בנוף בתי האבן. לי הוא לא נראה כל כך רוקד. אבל אם המקומיים רוצים לקרוא לו כך, סבבה מבחינתי.
זוגתי והילדים מדגימים למרגלותיו פוזות תואמות ארכיטקטורה. אני מפגין פוזה של צלם מקצועי.
כמה דקות אחרי מופע המחול מגיעים לגשר קארל שעמוס במשפחות, קבוצות, זוגות, בודדים ועוד הרכבים אנושיים מוגדרים יותר או פחות. גשם אנגלי מעצבן, כפי שהובטח, מכה בנוכחים ודי קר. רק שתיים עשרה מעלות. רעם רחוק מתגלגל לכיוונינו, מתערבב עם תופים מתקרבים ועוד כלי נגינה שונים עם דגש על משונים, שיוצרים מוזיקה בעלת גוון אסיאתי, שמובילים תהלוכה של אנשים בעלי חזות מאותם מחוזות רחוקים.
לפי שלטים שהם נושאים אני מצליח להבין שאלה חברי הפאלון גונג, שדוגלים בחיים רוחניים, מדיטציה, חמלה וסובלנות וזו בעצם הפגנה למען חופש פולחן ונגד הרדיפה שמנהל נגדם המשטר הקומוניסטי הסיני. על אחד הדגלים מתנוסס צלב קרס, שלאורך ההיסטוריה שימש בתרבויות רבות כסמל למזל, שגשוג, הצלחה, הרמוניה וחיים טובים, עד שאומץ על ידי הנאצים והפך מזוהה עם רוע. הגשם מתחזק. אחרי הריקוד של הדרקון השני אנחנו נוטשים את התהלוכה, עולים על הגשר, חולפים על פני אמני רחוב רטובים, ציירי פורטרטים ומוכרי מזכרות עטופים בניילונים, מאות תיירים עם מטריות נוטפות מים, ויורדים בצידו השני של הגשר.
אני לא מחובבי החיפושיות, אבל מי שכן (זוגתי למשל) לא יוותר על סיור לאורך קיר הגרפיטי של לנון וסלפי עם דיוקנו המצויר, במיוחד כשזה באווירה אנגלית, עם גשם תואם.
חבורת פנסיונרים פוצחת במחרוזת משירי הלהקה. זה סימן בשבילי לעזוב את המקום ולהתחיל לנוע חזרה, בצליעה קלה, בגלל כאבים ברגל שתעוררו ללא הודעה מוקדמת.
לא יודע כמה זמן לקח לנו לחצות חזרה את הגשר וזה גם לא כל כך משנה, במיוחד כשהתחנה הבאה היא השעון האסטרונומי. אבל לפני זה אנחנו מתיישבים במסעדה איטלקית. מלצר חביב, שלשם שינוי יודע ארבע מילים באנגלית, שתיים מהן זה פיצה ובירה, מזדרז להביא את ההזמנה.
מסביבנו מורגשת תכונה הולכת וגוברת של אנשים, שנעצרת על הרחבה שמול השעון. כמות בלתי מבוטלת של העומדים מביטים למעלה, למרות שיש עוד כמה דקות למופע המרהיב והיוצא דופן שצפוי בדיוק בשעה עגולה. הרוב מכוונים כל מכשיר אפשרי שיכול להנציח את האירוע.
אנחנו נכנסים לתוך המגדל ועולים עד ראשו, להשקיף על העיר. את המופע נראה מקסימום בעוד שעה. הנוף כאן מושלם. 540 מעלות של גגות העיר (עשיתי סיבוב וחצי). מלמעלה האנשים נראים כמו כפתורים צבעוניים. ואז בדיוק ברגע הנכון, שלד, שנראה כאילו הושאל מהפקולטה לרפואה, מצלצל בפעמון. בחלונות לידו מציצות בובות וכמה פסלים זזים באי נוחות הלוך ושוב. תם הטקס. הקהל מתבקש להתפזר. אנחנו יורדים מהמגדל וגם מתפזרים, חזרה למלון.
—
פראג.
פרק 4 – היום השלישי. יהדות.
אחרי ארוחת בוקר נוספת במרתף עינויים של המלון, זוגתי רוצה לפתוח את היום בקוסטה הסמוך. הבוקר קר. בתוך הסניף חם, עד מעיק. זו התחושה בערך בכל מקום אליו נכנסנו. סתיו צ'כי הוא כמו חורף ישראלי ואין חנות, בית, קפה, מוזיאון, שלא מחממים.
אני נותן הזדמנות נוספת לקפה ומיד מצטער על הטעות. המשקה חמוץ, חולי וחסר טעם, כמו של סטארבקס. זוגתי והמקומיים, עושה רושם, די אוהבים אותו.
אנחנו נאפים בחום ולפני נקודת האל חזור בה נהפוך לקרטיושים צלויים יתר על המידה, יוצאים החוצה לקרירות הנעימה.
הכל מרחק הליכה מהמלון. שזה אחלה, אם לא הכאב ברגל, שמציק מרגע שהתעוררתי. אני מכיר את הריטואל. פציעה ישנה שמרימה ראש מדי פעם אך דועכת ונעלמת תוך זמן קצר. הפעם זה נשאר ואפילו מתגבר. כנראה שהקור והרחובות המרוצפים אבנים, ששוברים רגליים לכל אחד, לא תורמים לעניין, ומתפתחת אצלי צליעה לא סימפטית.
באופן כללי, פראג לא נגישה לבעלי מוגבלויות. קשה להתנייד עם קביים או כסא גלגלים ברחובותיה ולעלות או לרדת לחלק גדול מאטרקציות ומסעדות, כמעט בלתי אפשרי. אני לא מוכן להיכנע ועושה כל מה שיכול כדי להתעלם מהכאב, מהמלחמה ההיא, מהפציעה ההיא. לפעמים זה עובד לא רע. הפעם פחות. אני מנסה לקחת את זה כעוד חוויה. הרי לא כל יום יוצא לי לצלוע בפראג ועוד ברובע היהודי. כמה סימבולי.
בכניסה לבית קברות הישן של הגטו יש תור שבקושי זז. תיירים מכל המינים, הדתות והארצות. חשבתי לבקש מעבר חופשי. בכל זאת, בני עמינו, אבות אבותינו קבורים כאן מזה דורות. גם בקשה להנחה לתושבי תל אביב והצגה של תעודות מתאימות, לא עוזר. הכרטיס כולל את כל האטרקציות, אם אפשר לקרוא לזה ככה, שמקום כזה מספק.
בשמיים עננים כהים מורידים מדי פעם ממטרים חזקים. משאבי רוח מכים בפנים והקור חודר פנימה. באווירה קודרת פוסעים בין מצבות ישנות, שבורות, חלקן מכוסות טחב עצוב. מסביב בתי אנשים. לא מבין איך אפשר לגור מעל מקום שנראה כאילו לקוח מסרטי איימה.
משם ממשיכים לבית כנסת סמוך. מיד אחריו עומדת ניידת מבצעים של חב"ד ודוכן קרטיושים. בשונה מהאחרים זה כשר למהדרין. שלטים בעברית מכסים אותו מכל עבר. תור ארוך של צרכני קלוריות מיותרות משתרך לאורך הרחוב. זוגתי חייבת לטעום את המעדן השמנוני והמתוק. הרגל מציקה לי ובשלב זה אני כבר צולע קשות. על גבי תרמיל מלא בקבוקי מים של הילדים, מה שיוצר לי גיבנת עגולה. אני לועס בננה קשה ולא ממש בשלה, שמצאתי בבוקר ליד מכונת הקפה שבמרתף המלון. בקיצור – אני נראה כמו הגיבן מנוטרדאם, או לחילופין – קרוב משפחה של הגולם, מצד הדוד של האח של השכן שגר ממול. כיוון שעם בני משפחה לא מתעסקים, אז הולכים לבקר את מושבו ולשאול לשלומו של הנ"ל.
את קרוב המשפחה לא מצאתי. מוזיאון שהוא בית קפה וחנות מזכרות, כן. שילוב נפוץ ביותר בעיר.
נראה כאילו כל בית עסק פותח פינת ישיבה ומכריז על עצמו בית קפה – מסעדה – חנות – מוזיאון, לידו כמובן פסל. וכשזה כל מטר וחצי, בערך, אי אפשר לברוח מכך.
הדרך חזרה למלון עוברת, שוב, ליד השעון האסטרונומי. אנשי פאלון גונג מתרגלים בכיכר מדיטציה. אני מרגיש את האנרגיות החיוביות שהם שולחים לכולם. את השלווה, הרוגע, אבל בעיקר את מצי הקיבה שלא מסתפקים במזון רוחני.
לפני שהמצב שלנו משבש את ההרמוניה עם היקום, אנחנו מתיישבים במסעדה, לארוחה שכוללת מרק גולש הונגרי בתוך לחם, לגדולה. אותו מרק בדיוק רק בלי חתיכות בשר, שמתחזה לצמחוני, עבור זוגתי. הקטן לא לוקח סיכון ומזמין פסטה. אני הולך על סלט יווני. קצת נמאס לי לאכול, לראות ולריח בשר. הארוחה לא רעה. גם המחיר בסדר. כך גם מחיר הכוסות של סטארבקס, שהחברה רוכשים. מלא כוסות ממותגות, בשלל צבעים וגדלים. אני מנצל את הזמן להפוגה חינמית בשירותים.

—

פרק 5 – היום הרביעי. אשליות.
אחרי הדיכאון של אתמול בא לנו משהו כיפי וקליל. בקבוצות שונות של אוהבי, מטיילי, חובבי, ממליצי, משבחי, מכורי פראג, יש שלל אטרקציות שחייבים, אבל ממש חייבים לראות. אז יוצאים לחפש אותן. הרגל נחה כל הלילה והבוקר, מבחינה זו, נראה לא רע. גשם קצר בא ונמוג. שמש נעימה מאירה שמיים כחולים, עם עננים לבנים פה ושם. מרחוק אני מבחין ב aroma . דקה אחת מלאת אושר שוטפת בצבעים את העיר האפורה, שמיד חוזרת לגווניה הרגילים, כשאני מגלה שזו שמה של מסעדה, שהקשר בינה לרשת המוכרת, מקרי ביותר.
ליד האכזבה ניצב ראש, איך לא, של קפקא. פסל סטטי, שהופך קינטי לחמש עשרה דקות, בכל שעה עגולה. אלפי חתיכות מתכת מסתובבות, מתפרקות ומרכיבות אותו מחדש, מול פני האנשים שגם כאן מוכנים וממתינים הרבה לפני הזמן. לי הספיקו שתי דקות ושבע עשרה שניות להבין את הרעיון הכללי ולפני שהראש עושה לי כאב ראש, אנחנו ממשיכים.
היכולת של בני המקום להפוך כל דבר לאטרקציה, כדי להוציא עוד כסף מתיירים, היא מדהימה ויש ללמד את השיטה בכל מוסד פיננסי בעולם, שמכבד את עצמו. אחרת אין כל דרך הגיונית להסביר את קיומו של מוזיאון האשליות למשל, שהאשליה היחידה בו זה שהוא נקרא בכלל מוזיאון.
מראות קעורות וקמורות. שני ציורי קיר שנוזלים על הרצפה, שמזווית מסוימת נראים נחמד. כמה צינורות לא ברורים וכמובן חנות מזכרות. המקום יכול לעניין ילדים עד גיל גן חובה, שמעולם לא ביקרו במדעטק, טכנודע, לונדע וכו'.
לא רחוק משם ישנו מוזיאון הסלפי. ארבעה וחצי חדרים, מרוחים על שני מפלסים, עם קירות מכוסים טפטים פרחוניים, מצוירים או אבסטרקטים. דמוי סורגים של כלא. בריכת כדורים. תמונה של מונה ליזה במסכה, מתקופת הקוביד, ורהיטים שעברו שיפוץ והתאמה מחוברים לתקרה, כדי שבצילום, אם הופכים, זה נראה מדהים, מהמם, עוצר נשימה, מרשים, גדול, ענק, מגניב ועוד קריאות מהסוג הזה שלא יצאו מפינו. בכל פעוטון ממוצע בארץ יש יותר אביזרים מאשר כאן. את המקום, שנפתח לפני מספר שנים, מנהלים שני ישראלים לשעבר ואנחנו זוכים להנחה, גם בתור תושבי תל אביב, למרות שהם בכלל חיפאים במקור.
את היום מסיים סבב מסיבי בין קומות הפריימקס, עם הבטחה לשוב לכאן, להשלמות, גם בימים הבאים. קשה להתווכח עם טיעון של מחיר. ההשוואה לארץ מתבקשת. זול כאן בעשרות אחוזים.
אנחנו יוצאים מהיכל קודש הקודשים של הטקסטיל, עמוסי שקיות, עם מספר דו ספרתי של פריטים, כשבאחת מהן נח לו מעיל עבורי. נכנעתי לשכנועים להחליף את הישן, ששימש אותי המון שנים והיה חלק בלתי נפרד ממני בכל חורף. למרות שצבעו, שהיה פעם כחול ועכשיו קרוב יותר לאפור עכבר, שעבר ניסוים במעבדה, ולמרות שברוכסן חסרות מלא שיניים ושום תותבת לא תעזור, ולמרות שקצות השרוולים נראים כמו ראסטות של בוב מארלי, נקשרתי אליו מאוד. לפשטות, לעממיות, לחוסר יומרה. הוא אף פעם לא התלונן, לא ביקש דבר. אפילו לא אמר מילה כשלא לקחתי אותו איתי הבוקר.
בטוח אשבור את ליבו, כשאבשר לו שזמנו חלף ואת מקומו יתפוס, מעתה והלאה, מעיל חדש, עמיד לגשם, קור וכביסה במכונה עד שלושים מעלות.
—
פרק 6 – היום החמישי. הנוף.
היום מתחיל כמו שאני אוהב. מחליטים על כיוון כללי מוסכם ופשוט הולכים לאיבוד ברחובות וסמטאות העיר.
הסתיו בכל פינה. עלים נושרים, חלקם צהובים. עצי ערמונים בכל מקום. הייתי בכיף קולה ומפצח איזה מאה גרם. גם שקדים היו יכולים להתאים לי עכשיו. אפילו פיסטוקים, קשיו, בונדוק.
אם יש משהו שאין בפראג זה פיצוחים. המקסימום שראיתי בחנות ממתקים זה בוטנים וגם הם מצופים בהמון סוכר. מזל שהבאנו מהארץ ביסלי קטן ובמבה גדולה. יושבים מול ולטאבה ומכרסמים בהנאה.
הבוקר קצת קר אבל לא יורד גשם, שזה כבר טוב. בנהר שט חותר קיאק, אחריו סירה עם צוות צילום. בין העצים משחקים ילדים קטנים מהגן הסמוך, עטופים באפודים כתומים. מולנו מתנשאת גבעת פטרין, אליה אפשר לעלות ברגל או ברכבל, האופציה שבחרנו.
הגן שעל הגבעה יפה. נראה קצת כמו גן הברון בזיכרון. מעלינו משקיף העתק מוקטן של מגדל אייפל. למרגלותיו, לידו, סביבו ובתוכו, בתי קפה.
אני מזמין קפוצ'ינו, שמגיע עם שכבת חלב יציבה ובלתי חדירה, שלא היתה מביישת יציקת בטון בבניין רב קומות. אין סיכוי להגיע למשקה. גם הפרצל יבש ולא ראוי למאכל אדם. אני משאיר את היציקה. הולכים לסייר בגן.
מבוך מראות נמצא בכיוון ההפוך. אנחנו חוזרים. בדרך אני בודק את מצב הקפה. עדיין יציב ובלתי חדיר.
הגדולה והקטן נכנסים למבוך בשמחה והתלהבות. זוגתי ואני נשארים בחוץ. שתים וחצי דקות אחרי הם יוצאים באכזבה. המבוך מביך. זהו. מיצינו את המקום. בדרך חזרה לרכבל אני בודק שוב את מצב הקפוצ'ינו. אין שינוי.
למצודת פראג עולים במדרגות. אחלה אימון לשיפור סיבולת לב ריאה. אבל אחרי כמה מאות מהן הרגל מאותתת לי שאם לא אתן לה מנוחה היא תתחיל לכאוב. איכשהו אני מצליח לכבוש את ההר. עכשיו רק למצוא מקום לשבת ולהנות מהנוף הפנורמי המרהיב. המקום הנורמלי היחידי שמאפשר זאת מתגלה כסניף של סטארבקס. שתי קומות של נדל"ן במקום הכי טוב שיכול להיות בעיר. אני נשאר על המרפסת העליונה. החברה יורדים להזמין משהו לא טעים.
בכיכר יש טירה שבעבר שימשה את המלכים. היום מתקיימת בה וועידה עולמית על שינויי אקלים או משהו בסגנון, לכן היא סגורה למבקרים. לידה כנסיות וכמובן פסלים.
מסתבר שירידה עם רגל כואבת על מדרגות האבן, קשה יותר מעליה. אני חוזר לצלוע ומגיע בקושי לרחוב הצר ביותר, היעד הבא שלנו. שם אנחנו מחכים לרמזור ירוק כדי שהעולים יעלו והיורדים, שזה אנחנו, נרד. זהו, אין יותר מה להרחיב על המקום הצר.
בהמשך יש מתחם שלם על שם, מי אם לא, קפקא. מוזיאון. מסעדה. בית קפה. במרכז רחבה עומדים שני פסלים של גברים ירוקים ערומים, בתוך שלולית מים, ומשתינים, מול עיניהם ומצלמותיהם של מבקרים, חצי סקרנים חצי נבוכים, במיוחד אלה עם ילדים, שנאלצים להסביר לקטנים למה להם מותר לעשות את צרכיהם בפרהסיה.
בדרך חזרה למלון הכאב ברגל משחק איתי מחבואים. נעלם ופתאום קופץ משום מקום וסיבה, וחוזר חלילה, במסלול מעגלי מסביב לברך בעיקר. חייב מנוחה אם אני רוצה להגיע ולהנות מהצגה של התיאטרון השחור הערב.
חצי שעה לפני שמונה, כפי שביקשו באתר ממנו הזמנו את הכרטיסים, מתייצבים באולם. בדיוק בשעה היעודה יורד חושך ועולה מוזיקה רועשת. מתוך השחור יוצאים יצורים מוזרים, עטופים נרות ניאון, מבצעים ריקודים ותנועות שלא מסתדרות עם חוקי פיזיקה. אחרי עשר דקות הרעיון מובן וקצת מתחיל לשעמם. מזל שבין כל כמה קטעים מגיחים שני ליצנים לאתנחתא קומית, כיפית ומצחיקה באמת, לפני ששוב ירד עלינו החושך, עם היצורים המוזרים והמוזיקה הקצבית הרועשת. חמישה סבבים כאלה והמופע תם. נחמד. לא הייתי חוזר אליו שוב.
מחוץ לאולם גם חשוך, אבל כאן אין ליצנים ולא אתנחתא קומית. כאן יש שיכורים וחסרי בית. מראות לא נעימים במיוחד.
—
פרק 7 – היום השישי. צבע אדום.
הבוקר קר. שמיים כחולים. אני עם חולצה, קפוצ'ון והמעיל החדש. הישן נשאר במלון. נראה עצוב, כמעט לא הגיב מאז אתמול ולא יצר איתי קשר עין.
בכל עיר גדולה מרכזית, גדולה שמכבדת את עצמה בה ביקרנו, כמו לונדון, אמסטרדם, פריז, תל אביב, עשינו שייט. זה התכנון לשעות הקרובות. לצורך כך אנחנו עולים לאורך הנהר, חוצים את גשר קארל, בפעם המי יודע כמה. חלק מאומני הרחוב כאן כבר מזהים אותנו.
בצדו השני של הגשר פונים שמאלה ועוברים ליד גן בו זוחלים שלושה תינוקות ענקיים וערומים. קבוצות מאורגנות מתאספות סביבם כל כמה דקות. מצלמות מתקתקות ומפנות מקום לבאים אחריהם.
קצת מוזרים הצ'כים האלה, עם כל הפסלים הקלאסיים של המלכים והקדושים, לצד ילדים ערומים זוחלים וגברים משתינים.
לפתע אזעקה מחרישת אוזניים מרעידה את העיר. בתור מי שמאומן, רגיל ולמוד מבצעים ומלחמות, האינסטינקט הראשוני זה למצוא מחסה, לצאת למדרגות, או להשתטח על האדמה.
האם צבע אדום הגיע גם לכאן? האם פוטין פתח חזית נוספת? האם סוף העולם מתקרב? האם נמצא פעם אחת צ'כי שמבין אנגלית ויסביר לנו מה קורה?
חיפוש מהיר בגוגל מבשר שמדובר רק בתרגיל, שמתקיים בכל יום רביעי הראשון של החודש. עכשיו אפשר לעלות ברוגע ובלב שקט על ספינת התענוגות המפוארת, עם כל הפינוקים המובטחים, שמצפים רק לנו, ולעוד כמה כמונו, ולהפליג על מימיי הנהר הגדול. לעבור תחת לגשרים ישנים ולקבל הסבר בשבע שפות, על מה רואות עינינו.
את האווירה הפסטורלית הפרה מלצרית. בפיה אנגלית שבורה, מטובלת במילים לא מובנות, במבטא צ'כי כבד. הזמנו בירה וצ'יפס שזה בשפה אוניברסלית מדוברת. הבירה בסדר. הצ'יפס התברר כחטיף בשקית.
כל התיאור הזה של השייט, מעניין פי כמה מהדבר עצמו. אבל לפחות זכינו למנוחה קלה, של ארבעים דקות.
חוזרים, איך לא, דרך הגשר. הציירים מנפנפים לנו לשלום. הנגנים מבקשים מאיתנו סלפי. אפילו הפסלים נראים יותר סימפטיים מתמיד. משם כל הדרכים מובילות לכיכר פריימקס. הולכים שוב פעם לקניות. כלומר, זוגתי והגדולה לקניות. הקטן ואני להולכים.
לאוזניי מתגנבת שמועה שבתכנון הערב יש גם קוסטה, או רחמנא ליצלן סטארבקס, אני שולף תכנית חליפית, מתפצל מהחברה והולך לשוטט לבד. חותך סמטאות. מתעלם מהכאב ברגל.
מכולת קטנה, עם שלט ענק המעיד על עצמו כסופר, בתוכו מוכר אחד חסר סבלנות, בעל חזות אסיאתית, מנסה לעקוץ אותי על שני בקבוקי מים ומתעצבן שאני לא נופל בפח. למזלי בהמשך יש סופר אמיתי, גדול ומלא אנשים. אם רוצים להכיר ולחוות באמת את החיים של בני המקום, זה הדבר.
אחר כך במלון, בזמן שמתענגים על סל המצרכים שהבאתי, מתחילים לארוז. מסתבר, כאילו שלא ידענו את זה, שיש הרבה יותר דברים ממה שהבאנו איתנו. המסה הקריטית מורכבת מבגדים. אין מצב להכניס את הכל לשלושת המזוודות. חייבים עוד אחת, עכשיו ומיד. הבעיה שבשעת ערב זו החנויות בשלבי סגירה מתקדמים. אנחנו משאירים את הילדים בחדר ויוצאים במרוץ נגד הזמן. ממש במקרה מוצאים חנות, שסימני חיים נראים בה עדיין. מוכרת צ'כית, גם בעלת חזות אסיאתית וידע יוצא דופן באנגלית, מספקת את הסחורה המבוקשת וגם תיק יד לזוגתי, שלא היה בתכנון עד לפני רגע. היא הרבה יותר נחמדה מהנוכל הנ"ל, עם דמוי הסופר שלו.
זהו, נגמר היום. בטלוויזיה ערוץ סי אן אן, היחיד בשפה מזוהה. מזל שלקחתי את המחשב. לקראת החזרה מחר אני מתעדכן בנעשה בארץ. בעברית.
—
פרק 8 – היום השביעי. הסוף. כמעט.
סעודה אחרונה במרתף העינויים. סגירות סופיות של המזוודות. בצער רב אני משאיר את המעיל הישן תלוי ליד המראה ונפרד ממנו בגרון חנוק. למרות מראהו הקשוח אני מוכן להישבע שראיתי דמעה קטנה, מבצבצת מאחד הכפתורים.
יכול להיות שהייתי לוקח אותו איתי לקבורה בארץ. אבל מציאות עגומה של מחסור מקום במזוודה, מאלצת אותי לנטוש אותו, בתקווה שימצא בית צ’כי נחמד, משפחה תומכת שתשמור עליו, תפנק אותו, תיקח אותו לטייל בקרלובי וארי, או דרזדן, או לפחות בגן החיות של פראג. משפחה שתתן לו חום ואהבה לשארית חייו, או לפחות בימי החורף הקרים. אני מביט בו בפעם אחרונה. נוצר אותו בליבי ובכאב גדול, גם של הרגל, סוגר את הדלת מאחורינו.
צ'ק אאוט מהיר. המטלטלים נשארים בשמירה במלון. נותרו לנו בערך חמש שעות להעביר עד למונית שתיקח אותנו לשדה.
תת מודע, באופן אוטומטי ולא מפתיע, מוביל לואצלב, לכיכר ולכל מה שיש שם. הגדולה והקטן רוצים לממש את העצמאות ומחליטים להסתובב קצת לבד. אנחנו קובעים איתם זמן ומקום מפגש ונפרדים לחגוג את העצמאות שלנו מהם.
זוגתי רוצה סטארבקס. אני צריך לשירותים. שילוב שמתאים לשנינו. בתוך הסניף, למרבה ההפתעה, אנחנו פוגשים את הילדים. גם הם היו בעד אותם הדברים והמשפחה המאוחדת מתאחדת מחדש.
נהג מונית חביב מתייצב במלון בדיוק לפני הזמן המתוכנן. מזל שהגיע עם רכב גדול. המזוודות נדחסות פנימה, גם אנחנו. את הדרך לשדה עושים בתוך שכונות, עוקפים צמתים, כבישים ראשיים ועומסי תנועה. שבע עשרה דקות מתחילת הנסיעה אנחנו פוסעים לתוך הטרמינל.
די ריק כאן. גם ליד שני הדלפקים להחזר מס. בראשון חייבים להחתים את הטפסים. בשני לקבל כסף. השירות איטי עד להרגיז, כאילו מישהו נתן הוראה להתיש את האנשים כדי שיוותרו על מה שמגיע. אבל לא נוותר. נילחם עד פרוטת הדם האחרונה.
הכסף שולם. לא מוטטנו את כלכלת צ'כיה, אבל תרמנו לגירעון תקציבי שלה.
התשאול יהיה מהיר, מבטיח איש אל על. רק לבדוק כמה דברים קטנים כמו האם ארזנו לבד, או מישהו נתן לנו משהו להעביר. האם לקחנו מיכלי גזים דחוסים, מוקפאים, דליקים, רעילים. ומה עם חומצות, פריטים הכוללים כספית, חומרי נפץ, תחמושת, נוזלים מתלקחים, חומרים רדיו אקטיביים, מנגנוני אזעקה. מה לגבי מי חמצן, אבקות, אבוקות, קוטלי חרקים, קוטלי עשבים, צמחים, וירוסים ועוד מספר שאלות על דברים שאפילו לא שמעתי על קיומם.
את המבחן עברנו בהצלחה רבה וכפרס זכינו להיכנס לדיוטי פריי. גם כאן הצ'כים מוזרים. לא כמו אצלנו שיש קודם בידוק מגנומטרי, ורק אחר כך נכנסים פנימה. כאן בדיוק להיפך. אפשר להיכנס עד החנויות באופן חופשי. המגנומטר ממש לפני העליה למטוס. בכלל, הבטחון בשדה חפיף. חוץ משני שוטרים על גבול פרישה לפנסיה, ושני חיילים חמושים מחוץ למבנה, אין סימן לכוחות ביטחון כמו שאנחנו רגילים ממקומות אחרים בעולם.
—
פרק 9 – חזרה לארץ. אפילוג.
יש עיכוב בטיסה. כמעט שעה מעבר לזמן המתוכנן עוברים בתוך השרוול ונכנסים למטוס. כשזה ממריא אני עוצם עיניים ונרדם. מעל בולגריה, בערך, פוקח חצי עין, בוחן בחשדנות את הכריך המוזר והבלתי מזוהה שמניחה לפניי דיילת ממהרת, ומיד שוקע שוב עד לנחיתה לפנות בוקר, לחום וללחות המוכרת.
הרכב מחכה בדיוק באותו חניון בו השארנו אותו. הוא רק לא יודע שעליו לסחוב יותר ממה שסוכם לפני שמונה ימים, כשעשינו את הדרך לשדה. רק אחרי שהתנעתי והוא קיבל את מנת הדלק, התרצה מעט ובפרצוף זועף היה מוכן שנעמיס לתוכו את המזוודות ואותנו.
לאחר מספר שעות שינה, כשאמצע היום בשיאו, עם קפה נורמלי ביד, אני מוכן לשלב הסיכומים.
היה נחמד פלוס. לא יותר מזה. כנראה שלא אשוב לשם, בטח לא מרצוני החופשי. מעדיף את אמסטרדם או לונדון. גם פריז ממוקמת, מבחינתי, מעל פראג.
לפני שאעזוב את הקבוצה ברצוני להודות לחברים כאן על המידע, הטיפים, הרעיונות ועל כל מה שקיבלנו ולמדנו על העיר, לפני הנסיעה. היה מועיל. אני רוצה גם להודות באופן אישי למי שקרא את היומן, הגיב, התייחס, פרגן וגם העביר ביקורת פה ושם.
מצרף עוד כמה תמונות, שנשארו על רצפת חדר העריכה, כמו שאומרים. מקווה שנהניתם לקרוא לפחות כמו שנהניתי לצלם ולכתוב. נסיעה טובה למי שמתכנן טיול לפראג.
רק בקשה אחת קטנה – אם אתם מגיעים לשם בזמן הקרוב ובמקרה תראו מעיל אפור עכבר, שפעם היה כחול, ויש לו רוכסן בלי הרבה שיניים, ששום תותבת לא תעזור, ושרוולים שנראים כמו ראסטות של בוב מרלי, תמסרו לו ד"ש ושאני מתגעגע. מאוד.
זהו. אם אהבתם את היומן – ספרו לחברים. אם לא – גם ספרו להם, כדי שלא יתחילו לקרוא אותו. בכל מקרה, למי שפספס, התעניין, שאל, לא ראה, רוצה שוב – תיכף אצרף קישורים לכל הפרקים בתגובה ראשונה.
אז AHOJ שלום, שזה בצ'כית שלום, אם גוגל טרנסלייט לא עבד עלי…
—

תודה רבה למטייל Gilad Imas על פרסום יומן מסע בקבוצת המטיילים שלנו לפראג!